<h1>ראבי"ה סימן שפ"ח</h1>
<h2>דף ע.</h2>
אבא מורי. דהוה ומית. ומפרש רבינו שלמה ועל כורחך דרבא בשיירא שחנתה בבקעה והקיפוה חצר ואחר כך נטו בה איש אהלו מוקי לה, דכי מת אין [ליורשיו שם כלום, דאי בחצר ממש הא איכא] לו יורשין. ובעי למימר דיורשים נמי אסרו, וידעתי שראייתו מדתניא [ע"ב] אחד מן החצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק מבעוד יום א[וס]ר וכו'. ותימה תינח אם היורשים בכאן, אבל [אם] הוא במקום אחר אמאי אסר, הא אמרינן [פ"ו ע"א] המניח ביתו והלך לשבות במקום אחר (וכו') פלוגתא דתנאי היא, ופסקינן דהלכה כרבי שמעון דאפילו הלך אצל בתו לשבות באותו עיר אינו אוסר, וכל שכן אם הוא במקום אחר. ושמא איכא למימר, התם כדקתני רבי שמעון שכבר הסיחה [מ]דעתו, כלומר מבעוד יום הסיח דעתו, ומפרשינן בפרק כיצד משתתפין [פ"ו ע"א] דוקא בתו אבל בנו לא, דהתם אין מסיח דעתו, והכי נמי זה היורש לא הסיח דעתו מן החצר, ומצפה הוא לירושתו, הילכך אפילו רבי שמעון מודה, דכל טעמא אינו תלוי אלא בהיסח הדעת. ואמרינן לקמן בפירקין [ע"ב ע"ב] רבי יהודה אומר לא אסרו אלא מקום בית דירה, ומפרשים אמוראי מקום לינה או מקום פיתא, והילכתא כרבי יהודה בעירובין [פ"א ע"ב], דכולי הני ליכא היסח הדעת.
